המילה העברית "כושי" מתייחסת בתורה למי שבא מארץ כוש (כנראה סודאן של היום, ולמעשה האזור המיושב מדרום למצרים). כוש בן חם היה בכורו של חם בן נח.

במהלך העת העתיקה כוש נהפכה למקבילה של אתיופיה, עקב טעות שנוצרה בתרגום השבעים, שם כוש מתורגמת בתור אתיופיה. למעשה ממלכת כוש אכן הייתה קיימת אך באזור סודאן ולא באתיופיה, ההקבלה נוצרה מכיוון שהאזור מדרום למצרים נקראה בפיהם בשם "כוש" על שם הממלכה הדומיננטית באזור והיוונים קראו לאזור בשם "אתיופיה", יותר מאוחר כאשר קיסרות אקסום החבשית התנצרה, היא אמצה לעצמה שם חדש "אתיופיה", וכך למעשה נוצרה ההקבלה המטעה הזו הקיימת עד היום.

בתורה בספר בראשית מסופר על כנען, בנו האחר של חם שקולל על ידי נח: ”וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן; עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו“ (בראשית, ט', כ"ה). אירופאים ניצלו מאוחר יותר פסוק זה כדי להסביר את שעבוד האפריקאים כהי העור לעבדות (אף על פי שהוא קילל את כנען ולא את כוש).[3]

בספר במדבר (י"ב, א') מסופר על מרים ואהרן, אחיו של משה רבנו, המרכלים ”עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח“, דבר שאינו מקובל בקרב בני ישראל. רש"י נותן כאן פרשנות החורגת מן הפשט, באומרו: "אשה כושית – מגיד שהכל מודים ביופיה, כשם שהכל מודים בשחוריתו של כושי", ומחזק את דבריו באומרו: "כושית – בגימטריה יפת מראה". בפירושו לדברי אברהם לשרי אשתו: ”הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת־מַרְאֶה אָתְּ“ (בראשית, י"ב, י"א) כותב רש"י: "עכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הורגלו באישה יפה". בספר עמוס משווה הנביא את יחסו של ה' לעם ישראל ליחסו לעמים אחרים, ובין היתר לכושים: ”הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל“. וכן בתהילים ”שִׁגָּיוֹן לְדָוִד אֲשֶׁר שָׁר לה' עַל דִּבְרֵי כוּשׁ בֶּן יְמִינִי“ (תהילים, ז', א') שלפי מדרש שוחר טוב, דוד המלך משתמש בכינוי גנאי לשאול המלך בן שבט בנימין.

שני מטבעות לשון מפורסמים עושים שימוש במילה כושי: ירמיהו הנביא מציג את השאלה "היהפוך כושי עורו?", שהפכה כביטוי למציאות שאינה יכולה להשתנות. את האמרה "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת" טבע המחזאי פרידריך שילר בדרמה "קשר פיאסקו", שפורסמה בשנת 1783. בנוסף, תרגומו הראשון לעברית של המחזה השייקספירי "אותלו: המורי מוונציה" נעשה בידי יצחק סלקינסון בשנת 1874, והוא נקרא בשם "איתיאל הכושי".

"כושי" ככינוי גזעני
בעברית הישראלית לא שימש המונח "כושי" בתחילה ככינוי פוגעני. להפך, בשנים קודמות אף שימש לעיתים כשם חיבה לאדם כהה עור או ג'ינג'י (לדוגמה כושי רימון). מילים אחרות עשו שימוש בצבע העור ככינוי גנאי, דוגמת המונח "שוואַרצע" (יידיש: שחור).[2]

דוגמאות נוספות לשימוש חיובי שנעשה בעברית של אמצע המאה ה-20 ניתן למצוא בספר הילדים הידוע דירה להשכיר של לאה גולדברג בו מתגוררת "חתולה כושית", בספר עצרת החיות של אריך קסטנר המתרגמת מרים ילן-שטקליס המתייחסת ל"ילד כושי"[4] ועוד.

בחצי השני של המאה ה-20 הפכה המילה "כושי" לכינוי פוגעני, ולדעתו של רוביק רוזנטל היא "נחשבת למילה הגזענית הבוטה והמקוממת ביותר באוצר ביטויי הגזענות בשפה.".[2] הדבר נבע בין השאר מהזהות שנוצרה בינו לבין המונח באנגלית "ניגר" (שהוא כינוי גנאי) ו-"Negro" (שהייתה פעם מילה תקינה,[5] אולם בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם הצלחת מאבק השחורים בהובלת התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח בארצות הברית לשוויון זכויות, הפך לכינוי לא מקובל).[6]

שינוי משמעותו של הכינוי "כושי" בא לידי ביטוי גם בתחום התרבות ובתחום הצרכנות: שיר הילדים "כושי כלב קט" נאסר לשידור בקול ישראל בשנות ה-50 של המאה ה-20, מחשש לפגיעה ביחסי ישראל עם מדינות אפריקה.[7] שמה של הגבינה שיוצרה בישראל ונקראה "כושי" שונה ל"אושי", וגם שמו של קרמבו, שנקרא "כושי" בראשית הפצתו בארץ ישראל, שונה.